לכל סיפור טוב יש מבנה, כמו גבעה: עולים אל הרגע הכי מותח, ואז יורדים אל הסוף. במעבדה בונים סיפור שלב אחרי שלב ורואים אותו נכתב, ואחר כך משדרגים משפטים פשוטים למשפטים חיים.
סיפור הוא לא רשימה של דברים שקרו. יש בו דמות, יש לה בעיה, והקוראים רוצים לדעת איך זה ייגמר. חמשת החלקים עוזרים לסדר את הסיפור.
מכירים את הדמות, את המקום ואת הזמן. מי? איפה? מתי?
משהו משתבש. מילים כמו פתאום ולפתע מסמנות שהבעיה מתחילה.
הרגע הכי מותח. הקוראים עוצרים את הנשימה: מה יקרה עכשיו?
איך הבעיה נפתרת. כדאי שהדמות תעשה משהו בעצמה.
מה קרה אחר כך, מה הדמות הרגישה או מה היא למדה.
מילות זמן (בבוקר, למחרת), רגשות, דיבור במירכאות, ופרטים שרואים, שומעים ומריחים. ובסוף, כותרת שמסקרנת.
בכל שלב בחרו אחת משלוש אפשרויות. הסיפור נכתב למטה, והרשימה בודקת מה כבר יש בו. כשבוחרים פתיחה אחרת, מתחילים סיפור חדש.
נסו את אלה:
בחרו משפט פשוט, והוסיפו לו תיאור, רגש או פרט של חוש. החלקים החדשים מסומנים בצהוב.
"קמתי, אכלתי, הלכתי לבית הספר וחזרתי." אין כאן בעיה, ולכן אין סיבה להמשיך לקרוא. כל סיפור צריך משהו שמשתבש.
"פתאום הכלב ברח, ובסוף מצאנו אותו." איפה השיא? תנו לקוראים לחפש יחד עם הדמות, ולהרגיש את המתח.
במקום לחזור על "ואז", השתמשו במילות זמן שונות: קודם, אחר כך, למחרת, בינתיים, בסוף.
"אמא אמרה בואו לאכול" מבלבל. כתבו: אמא אמרה: "בואו לאכול!" כך ברור מי מדבר ומה בדיוק נאמר.
מתכננים וכותבים סיפור קצר בשם "המפתח שנעלם".
בחרו את התשובה הנכונה ולחצו בדיקה. אם צריך, בקשו רמז. התשובה המלאה נפתחת רק אחרי שתי טעויות.
התחילו מבעיה קטנה מהחיים: משהו שנאבד, תוכנית שהשתבשה, חיה שנכנסה הביתה. שאלו אותו מי הדמות, איפה היא, ומה משתבש לה. כשיש בעיה, הסיפור כבר מתחיל לזוז. במעבדה אפשר לראות שלוש התחלות שונות.
בדרך כלל עמוד אחד, בערך חמש פסקאות קצרות, אחת לכל חלק. חשוב יותר שיהיו בו כל החלקים, דמות ברורה ושיא מותח, מאשר שיהיה ארוך. סיפור קצר ומסודר עדיף על סיפור ארוך שקופץ מדבר לדבר.
תכנון קצר של חמש שורות, שורה לכל חלק, שומר שהסיפור לא ייתקע באמצע ולא ייגמר פתאום. אחר כך כותבים, ובסוף בודקים לפי רשימה: יש מילות זמן? יש רגש? יש דיבור במירכאות? יש כותרת?