במקום "הספר שלי" אפשר לכתוב מילה אחת: ספרי. הסיומת בסוף המילה אומרת של מי הדבר. במעבדה בוחרים שם וגוף, ורואים איך המילה נוטה ביחיד וברבים. הנטייה נבנית על צורת הנסמך, אז כדאי להיזכר בסמיכות וביחיד ורבים.
לשם יכולה להיצמד סיומת שאומרת למי הוא שייך. הסיומת הזאת נקראת כינוי קניין, והשם שמקבל אותה נקרא שם נטוי.
הספר שלי = ספרי. העיר שלנו = עירנו. הבית שלהם = ביתם.
ספרי · עירנו · ביתם
הסיומת נצמדת לצורה שהמילה מקבלת בסמיכות. תמונה נהיית תמונת, ולכן: תמונתי. ילדים נהיים ילדי, ולכן: ילדיי.
תמונה ← תמונת ← תמונתי
בדיבור אומרים בדרך כלל "הספר שלי". הצורה ספרי שכיחה בכתיבה, בספרות, בשירים ובטקסטים רשמיים. שתי הצורות נכונות.
בחרו שם, הזיזו את הסרגל כדי לבחור גוף, ונסו את מתג הרבים. הסיומת מסומנת בוורוד, והטבלה מראה את כל הגופים.
נסו את אלה:
הספר שלהם הוא ספרם, בלי ה. האותיות יהם מופיעות רק כשיש הרבה: ספריהם הם הספרים שלהם.
ספרו הוא הספר שלו. ספרה הוא הספר שלה. ו בסוף היא של הוא, וה בסוף היא של היא. גם ברבים: ספריו (שלו), ספריה (שלה).
ילדה יכולה להיות ילדה קטנה, וגם הילד שלה. וספרך נכתב אותו דבר לאתה ולאת, וההבדל רק בהגייה. ההקשר במשפט אומר לנו מה הכוונה.
הופכים את התמונות שלהם למילה אחת.
נטיית שם היא הוספת סיומת שאומרת של מי הדבר: ספרי הוא הספר שלי, ביתנו הוא הבית שלנו. הסיומת נקראת כינוי קניין. נסו במכונת הנטייה.
לא. בדיבור "הספר שלי" טבעי ונכון לגמרי. את הצורות הנטויות פוגשים בכתיבה, בספרות ובשירים, ולכן בבית הספר לומדים לזהות אותן ולכתוב אותן נכון. כדאי לחפש יחד צורות כאלה בספר קריאה או בשיר.
לבלבל בין יחיד לרבים בגוף שלישי: לכתוב ספרהם במקום ספרם, או לא לשים לב שספריהם הם כמה ספרים. כלל קצר עוזר: ה לפני ם או ן מופיעה רק ברבים. תרגלו למטה.