הבנת הנקרא לכיתה ז מבנה, כוונה והשוואה

פתיחהים המלח הוא אחד המקומות המיוחדים בעולם. החוף שלו הוא המקום הנמוך ביותר על פני היבשה, יותר מארבע מאות מטר מתחת לפני הים. המים שלו מלוחים כל כך, שאפשר לשכב עליהם ולצוף בלי לשחות. אבל מי שמבקר שם כמה פעמים לאורך השנים מגלה משהו מדאיג: הים הולך ומתרחק מהחוף.

הסבר: מה קורהבכל שנה יורדים פני הים בערך במטר אחד. מקומות שלפני חמישים שנה היו מכוסים במים הם היום אדמה יבשה ולבנה ממלח. בחלק מהחופים צריך ללכת מאות מטרים מהחניה ועד המים. גם הצורה של הים השתנתה: החלק הדרומי שלו התייבש ונפרד מהחלק הצפוני.

הסבר: הסיבה הראשונהכדי להבין למה זה קורה, צריך לדעת מאיפה ים המלח מקבל את המים שלו. רוב המים הגיעו בעבר מנהר הירדן, שזורם אליו מהצפון. לים המלח אין יציאה לים אחר, ולכן המים יוצאים ממנו רק בדרך אחת: הם מתאדים בחום הגדול. במשך אלפי שנים היה איזון בין המים שנכנסו לבין המים שהתאדו. לפני כמאה שנה התחילו ישראל והמדינות השכנות להשתמש במי הירדן ובמי הכנרת לשתייה ולחקלאות. מאז מגיעים לים המלח רק מעט מים, אבל האידוי נמשך כמו קודם.

הסבר: סיבה נוספתסיבה נוספת היא תעשיית המינרלים. מפעלים בצד הישראלי ובצד הירדני מזרימים מים מהים לבריכות גדולות. שם המים מתאדים, והמפעלים אוספים את המינרלים שנשארים, כמו אשלג שמשמש לייצור דשנים. גם התהליך הזה מוציא מהים כמויות גדולות של מים.

דוגמה: תוצאהלירידת המים יש תוצאה מסוכנת שנקראת בולענים. במקום שבו היה פעם הים נשארו מתחת לאדמה שכבות עבות של מלח. כשמי תהום מתוקים זורמים שם, הם ממיסים את המלח, ונוצר חלל ריק. יום אחד האדמה שמעל החלל קורסת פתאום, ונפתח בור עמוק. לאורך החוף כבר נוצרו אלפי בולענים, ובגללם נסגרו כבישים, חופי רחצה ומטעים.

סיכוםאז מה אפשר לעשות? הוצעו כמה רעיונות, כמו להזרים לים מים מים סוף או להחזיר יותר מים לירדן, אבל כולם יקרים ומסובכים. דבר אחד ברור: ים המלח לא מתייבש מעצמו. הוא מתייבש בגלל החלטות של בני אדם, ולכן גם הפתרון תלוי בהחלטות שלנו.

פתיחהכבר שנתיים שאני מצלמת כמעט כל דבר. בכל טיול אני חוזרת הביתה עם מאות תמונות חדשות. שקיעות, חתולים ברחוב, צלחת של פסטה, ואפילו טיפות גשם על החלון. בטלפון שלי יש יותר מחמשת אלפים תמונות, ואני גאה בכל אחת מהן. החברות שלי צוחקות שאני רואה את העולם דרך מסך, ואני צוחקת איתן.

רקעכשהודיעו לנו שבטיול השנתי נישן במצפה רמון, ידעתי מיד מה אני רוצה. רציתי לצלם את הזריחה מעל המכתש, תמונה מושלמת שכולם יראו. לילה לפני הטיול טענתי את הטלפון עד הסוף, ניקיתי את העדשה וקראתי באינטרנט איך מצלמים זריחה. אפילו בדקתי באיזו שעה בדיוק השמש אמורה לעלות. בדמיון כבר ראיתי את התמונה מופיעה בקבוצה של הכיתה, עם עשרות לבבות.

בעיהבארבע וחצי בבוקר יצאנו לשפת המכתש, עטופים בשמיכות. המדריכה ביקשה שנשב בשקט ונחכה. סביבי כולם התכרבלו ודיברו בלחש, ואני חשבתי רק על הזווית הנכונה. ידעתי שיש לי רק כמה דקות עד שהשמש תעלה. היה קר מאוד, והאצבעות שלי כמעט לא הרגישו את המסך. התחלתי לכוון את המצלמה, אבל העדשה התכסתה באדים, והתמונות יצאו מטושטשות. ניגבתי, שיניתי הגדרות וצילמתי שוב ושוב, וכל הזמן הסתכלתי רק על המסך הקטן. בדיוק אז הופיעה הודעה: "הסוללה חלשה".

מפנהנוגה, החברה שלי, ישבה לידי בלי טלפון בכלל. "את מפספסת את זה," היא אמרה בשקט, "תרימי את הראש." הרמתי את העיניים. השמש כבר עלתה, והמכתש כולו נצבע בכתום, בוורוד ובסגול. הצללים של ההרים זזו לאט על האדמה, וציפור אחת עפה בדיוק מעלינו. שכחתי מהטלפון, ופשוט הסתכלתי. לא חשבתי על הזווית, על האור או על הלבבות. הרגשתי רק את הרוח הקרה על הפנים ואת השקט הגדול של המדבר.

סיוםבבית גיליתי שאין לי אפילו תמונה אחת טובה של הזריחה. מוזר, אבל זה לא הפריע לי. את הזריחה ההיא אני זוכרת טוב יותר מאלפי התמונות שיש לי בטלפון. כשסיפרתי את זה לנוגה, היא צחקה ואמרה שזו התמונה הכי יפה שלא צילמתי. מאז יש לי כלל קטן: קודם מסתכלים, ורק אחר כך מצלמים, אם בכלל.

פתיחה ועמדהבכל בוקר נוצר פקק ארוך ליד השער של בית הספר שלנו. מכוניות עוצרות באמצע הכביש, הורים צופרים, וילדים יוצאים מהדלת בין המכוניות. זה נמשך כרבע שעה בכל בוקר, והשומר בשער כבר מכיר את כל הצפירות בעל פה. רוב הילדים האלה גרים במרחק של עשר או חמש עשרה דקות הליכה. לדעתי, כל תלמיד שגר קרוב צריך להגיע לבית הספר ברגל.

הסבר: נימוק ראשוןהנימוק הראשון הוא הבריאות. ארגון הבריאות העולמי ממליץ שילדים ובני נוער יהיו פעילים לפחות שעה בכל יום. הרבה תלמידים יושבים כמעט כל היום: בכיתה, בהסעה ומול מסכים. אחרי שעות על הכיסא, הגוף פשוט צריך לזוז. הליכה של רבע שעה הלוך ורבע שעה חזור נותנת כבר חצי מהשעה הזאת, בלי שום מאמץ מיוחד. ואני מאמינה שמי שמתרגל ללכת כבר עכשיו, ימשיך ללכת גם כשיגדל.

דוגמהיש לזה גם יתרון שני: מגיעים לכיתה ערניים יותר. בחודש שעבר עשינו בכיתה שלנו ניסוי קטן. במשך שבוע שלם כמעט כולם הגיעו ברגל, בקבוצות קטנות לפי שכונות. בסוף השבוע רוב התלמידים כתבו בשאלון שהיה להם קל יותר להתרכז בשיעור הראשון. המורה לחשבון אמרה שבאותו שבוע אף אחד לא נרדם בשיעור של שמונה בבוקר. בסוף כולם הסכימו שכדאי לחזור על הניסוי גם בחורף. הם גם סיפרו שהדרך עם החברים הייתה החלק הכי כיפי בבוקר.

ניגודיש הורים שיגידו שמסוכן לתת לילדים ללכת לבד. נכון שצריך לשמור על כללי זהירות, לחצות רק במעבר חצייה ולהסתכל לשני הצדדים. אבל דווקא הפקק ליד השער הוא אחד המקומות המסוכנים ביותר, וככל שיהיו פחות מכוניות, כך יהיה בטוח יותר. ומי שעדיין חושש יכול להתחיל ללכת בקבוצה, עם חברים מאותה שכונה. חוץ מזה, ילדים שהולכים כל יום באותה דרך מכירים אותה היטב, ולומדים לשים לב לסכנות בעצמם.

סיכוםההליכה בבוקר שומרת על הבריאות, עוזרת להתרכז ומורידה את העומס ליד בית הספר. ההורים יחסכו זמן ודלק, ואנחנו נתחיל את היום בתנועה ובשיחה עם חברים. לכן אני מציעה לנסות: שבוע אחד, בלי מכונית. אני בטוחה שאחרי שבוע כזה, רבים מכם לא ירצו לחזור לפקק.